לק"י יום שלישי יא' שבט תשס"ג ליצירה, בשי"ד לשטרי.  לסדר: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ".

לכבוד: כה"ר ***** הי"ו.

שלום שלום מאדון השלום.

      ביום שלישי כו טבת ש"ז,  במסגרת השעורים הניתנים ע"י כת"ר, דיבר הרב על דברי התלמוד במסכת בכורות דף ח ע"א, שם נאמר: "הדולפנין פרין ורבין כבני אדם. מאי דולפנין?  אמר רב יהודה: בני ימא".

ופירש"י:

ה"ג הדולפנין פרים ורבים מבני אדם - שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו.

בני ימא - דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א.

ופירשו התוספות על אתר:

הדולפנין פרין ורבין מבני אדם - כן גירסת הקונטרס וכן מוכח בתוספתא [פ"א] יולדין ומגדלין מבני אדם.

לאור דברים אלו, טען כת"ר, כי הדברים הינם כפשוטם, ואף הביא מעשה, שבעבר ביקר עם משפחתו ב"דולפינריום", ושם אמרה המדריכה כי המבנה האנטומי של הדולפין, מתאים למבנה האנטומי של האדם, והרב הסיק מכך על נכונות דברי רש"י לעיל.

    אודה ולא אבוש,  כששמעתי דברים אלו, מאוד תמהתי היאך כת"ר האמון על משנת הרמב"ם, משנה רציונלית, אשר מדחיקה מכל וכל שינויי טבע למיניהם, וכל מיני 'נמנעות' אומר את הדברים הללו. לכן שמתי מגמתי לבדוק את העניין, ולבדוק את פשר הדברים, היאך, ומדוע נאמרו. והגם דשתיקתי יפה מדבורי כי מה אדע, אך  ליקטתי ואניח דברי לפניך לא כמזהיר אלא כמזכיר, ואפתח בדברי.

   ראשית, אחר בדיקת גירסת התלמוד על אתר, כבר ניתן להבחין בשוני העצום שבין גירסת רש"י וגירסתנו.

אנו גורסים: הדולפנין פרין ורבין כבני אדם, ואילו רש"י גורס הדולפנין פרין ורבין מבני אדם. וכ"ה בהגהות שיטה מקובצת (אות א) "מבני אדם", ושם[1]  העירו על דברי התוס' שציינו לתוספתא דקתני ויולדין ומגדלין מבני אדם". דבר מעניין הוא, שהתוספות הוכיחו את גירסת רש"י, מהתוספתא, אך הגירסא בתוספתא לפנינו היא: "הדולפינין מולידין ומגדלין כאדם דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים"[2].

אם כן, נראה  כי גם לפני רש"י עמדה הגריסא "כבני אדם" ומשום הכי כתב "ה"ג"... וכו' לאפוקי מהגירסא שלפנינו.

 ואכן  הדברים הללו מביאים לידי תמיהתי הנ"ל, האם במציאות הטבעית יתכן כי דולפנין פרים ורבים מבני אדם?

        לאור האמור לעיל, שמתי נפשי בכפי לבדוק עוד גירסאות, ואלה הדברים אשר מצאתי[3].

בפירוש "עין יעקב" על אתר, הגירסא היא: "פרים ורבים (מבני) [כבניב] אדם". ובגליון יד יוסף שם[4] כתב:"כך הוא נוסחת הגמרא, ואולם רש"י והתוס' גורסים "מבני" וכן מוכח בתוספתא" עכ"ל.

וכן כתב ב'ערוך' ערך 'דלפן', "הדולפנין פרין ורבין   כבני אדם". וכן הובא ב'מדרש הגדול' לר"ד עדני[5] . וכן ציין ר"י עמר בתלמוד המנוקד, ובהגהות היעב"ץ לר"י עמדין כתב:"הדולפנין פרין ורבין כבני אדם נכתב בצד, אין צריך לשנות הגירסא מחמת מ"ש התוס', כי הכל דבר אחד, שכל שתשמישן שווה יולדים ומגדלים זה מזה". וכגיר' הזו נקט גם בילקוט שמעוני[6] "כבני אדם".

לפי הגירסאות המנויות לעיל, לבטח ניתן לומר כי לא מוכרח כלל פירוש רש"י, ונראה לפרש כפי שכתב בעל 'מוסף הערוך' ר' בנימין מוספיא[7]: "פירוש בלשון יוני ורומי שם תנין וחיה של ים. יולדת גוריה ומניקתה בדדיה וזה טעם פרים ורבים כבני אדם. נזקקת לזכר פנים אל פנים" וכו'.

     וראיתי להרב שלמה צדוק בספרו "המאור לאגדה"[8], שכתב על דברי הגמ' הללו :"הגירסא כבני אדם נראית נכונה ומתקבלת על הדעת. וענינו שיש בהם פיקחות וצורות התנהגות הזהות לבני אדם. ואפשר שהם משמשים פנים כנגד פנים כבני אדם". עכ"ל. ובספר "ניצוצי אור" להרב ראובן מרגליות[9] כתב: "ברש"י גריס פרין ורבין מבני אדם. פירוש שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו. וזה מפליא, ולפי פשוטו זהו שמשמשין פנים נגד פנים כאשר מבואר במדרש" עכ"ל[10].

בשמות רבה[11]  מובא המעשה הבא: "משל לטפסר שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת לדלפקי וכעס, אמר לו שושבינו אם היה מוליד יפה היית כועס, אמר לו הטפסר אין בו כח לדבר זה אלא ללמדה שלא תעשה כך...".

המפרשים על אתר, נחלקו בינהם מהו ה'דלפקי' המוזכר כאן.

המתנות כהונה[12]  מפרש: "דלפקי פירש הערוך כלי עץ שנותנין בו כלים של יין עץ ואבן".

ורבנו מנחם די לונזאנו בספרו 'המעריך' על הערוך, ערך דלפקי, פירש שהוא סריס חמה, וכתב דמתנות כהונה כתב שבוש.  וכפירוש המעריך, כתב בעל פירוש 'תפארת ציון' על אתר.

המהרז"ו[13]  מפרש: "לדלפקי "במ"ר שם הגירסא לסריס. וכאן אולי צ"ל לדלפינון עי' ערוך ערך דלפן שהביא דברי הגמרא בכורות, הדולפנין בני ימא פי' אדם של ים. וע"ש במ"ע ואין מין מוליד משאינו מינו"[14].

ידי משה[15] מפרש: "לדלפקי נשמט מן בעל מתנות כהונה פירוש של דלפקי והוא בגמרא דבכורות...הדולפנין פרים ורבים כבני אדם ואמר ר"י מאי דולפנין אדם דימא".

בחדושי הרש"ש[16] מפרש: "מגפפת לדלפקי עי' יד"מ והא דאמר הכא שאינו מוליד והתם קאמר שהן פרין ורבין מב"א ע' תוס' שם. י"ל דהתם פירושו שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו כפירש"י שם. אבל אשה אינה מתעברת מהם"[17].

והבאור מהרי"פ[18] מפרש: "דלפקי ז"ל הערוך כלי עץ שנותנין בה כלים של יין כמו כוסות ואשישות עכ"ל הערוך. ובמ"כ יש קצת שיבוש בלשון המובא בשם הערוך וז"ל רב"מ א"ב בל"י ורומי שולחן מוכן לערוך עליו הכוסות ע"כ וז"ל המעריך דלפקי פי' סריס חמה ומ"כ כתב שבוש כי לשון הערוך אינו שייך לכאן ע"כ".

בחידושי הרד"ל[19] מפרש: "מגפפת לדלפקי עיין מתנת כהונה וידי משה ועיקר הפי' תראה בירושלמי סוף פ"ז (צ"ל פרק ו הל' ז י.פ)  דדמאי שהוא צורה של עץ עשוי כמין אדם (ובו מגורות שנותנין בו כלים)".

ובירושלמי איתא, "אפי' היו לו שם שני צלמין אחד עשוי כמין דלופקי ואח' שאינו עשוי כמין דלופקי לא יאמר לו טול אתה את שאינו עשוי כמין דלופתקי ואני נוטל העשוי כמין דלופקי...". ובפירוש הפני משה שם כתב: "שהוא כמין כלי שמניחין כוסות ואשישות של אוכל ומשקין עליו". וכעין אלה פירש רבנו בפיהמ"ש ע"ז[20] ובכלים[21] , וכן בחידושי הרמב"ן על הש"ס[22] עי"ש.

     אתה הראת לדעת, אף לדברי המפרשים שניסו לטעון כאילו 'דלפקי' הוא הדולפין, הרי מוכח מן הכתוב כי אינו מוליד, שהרי אמר לו שושבינו: "אם היה מוליד", והשיב לו  הטפסר ש"אין בו כח לדבר זה"[23].

      כ"כ, באנציקלופדיה העברית[24] כתוב "כבר בתקופת אריסטו ידעו כי הדולפין אינו דג אלא יונק.  אפילו בתלמוד היה כתוב "הדולפינים פרין ורבין כבני-אדם", ז"א שדולפינים מתרבים כמו בני אדם". וכן הוא באנציקלופדיה לבית ישראל[25] "כבר בגמרא אפשר לראות שהדולפין אינו "דג" אלא "יונק": הדולפנין פרין ורבין כבני אדם". עכ"ל.

     אחר הדברים האלה, באתי לסיים את אשר ליקטתי. אך ידעתי את כת"ר, שהוא אוהב האמת ומקרבו ומקבלו ממי שאמרו, ע"כ גמרתי אומר בליבי לבחון את המציאות הטבעית כפי שהיא, היאך היא. וע"כ הייתי צריך לפנות לאנשים מומחים, אשר את כל ימיהם מקדישים ללימוד על הדולפינים. ופניתי למקום הנקרא 'ריף הדולפינים' בעיר 'אילת', בו מגדלים דולפינים. שם דיברתי עם ה'מאמנת' של הדולפינים, ושאלתיה בדבר, והשיבה לי ממש כדברי המדרש[26] שהם משמשים פנים כנגד פנים, ועוד הוסיפה לי, שאינם משמשים רק ב'עונת הייחום'[27] אלא גם לצורך הנאה כאדם, ויש מקרים שמשמשים מין במינו ואכמ"ל[28]. ובזה כמדומני אזלו להם מן העולם כל הנסיונות להפוך דברי דמיון למציאות.

    ועתה אפנה לדברי רש"י: "בני ימא - דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א". מובן לפי הדברים המנויים לעיל, כי אין כל הכרח לומר כן, משום שהגירסא המדוייקת היא "כבני אדם". ובני ימא, אלו הם הדולפנין, שהם יונקים (להבדיל מכל הדגים) ומשמשים כאדם. אך למרות זאת, באתי לברר גם דברים אלו ולראות מנין התפתח אותו מושג של חצי אדם וחצי דג[29].

    בבואי לבדוק את העניין הנ"ל, ראיתי שחיה זו (הנקראת 'סירונית'), לבד מן המקורות לעיל, מוזכרת ג"כ במדרש ספרא[30] על האמור בויקרא[31] "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה זו חית הים. הנפש להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר' חנינא, תלמוד לומר 'ואת'".

כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם. שהרי כתוב 'ואת' ומכאן למדו חז"ל לרבות את הסירונית.[32]

במדרש עצמו, לא הובא פירוש העניין, אך המפרשים טענו כי מדובר כאן באותה 'סירנה', כמו שנראה מפירש"י בנידון דידן (שׂריינ"א = סירנה). דבר נוסף הוא, כי במדרש נידונה ה'סירנה' בהקשר הלכתי מובהק, כיצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים. הראב"ד בפירושו על אתר, הפליג לתאר כי הסירנות מנגנות (! בנוסף לשירתן). מן הראוי להניח כי הראב"ד לא קרא על הסירנה בספרי אודיסאה,[33] וכנראה שמע על כך בעל פה, ויתכן שלאו דוקא מיהודים.

גם בתרגום השבעים, מופיעה הסירנה בכמה מקומות, שם הוצגה במקום התן[34]. ושמא נחשבו יללות התן לבת קולן של הסירנות. מה גם שאחיו הלשוני התנין ג"כ חי במים, ורבו בו הפירושים. וגם הרמב"ן על אתר אימת רעיון זה, ואומר "בן הסירני".

במוסף הערוך,[35] מובא סיפור על ר' ברוך, שהיה מלומד גם בחוכמות חיצוניות, וידע הרבה שפות "...והגידו לי שמלך גליל המולך בדינימרקא ונורוויגא בעברו בספינה אצל מלכות נורוויגיא ראה חיה זו יושבת כחום היום על שרטון שבים. ואני קודם עשרה שנים בעמדי אצלו  שאילתיהו על זה, והמלך שתק והבנתי שהוא היה ספק אם החיה שראה היתה סירני או חיה אחרת מפני מרחק המראה. וגם החיה בשמעה קול השר הקורא אל המלך היושב בירכתי הספינה ופניו לצד אחר, אדוני המלך: הפוך פניך ותראה פלא גדול, תיכף ומיד צללה בתוך הים. אמנם השר והספנים העידו שהיתה סירני ושראו אותה, ובדו הפייטנים שהסירני מרננת בקול ערב ואולי קראוה סירני מלשון שירה". המלך שתק, כי כנראה לא רצה לשקר לר' ברוך. אך לא יכול היה גם להכחיש מה שפורסם, שכאילו אף הוא ראה את היצור הדמיוני.

יש לציין, כי קודם לסירנה, רווחה אגדה אודות יצור שחציו אדם וחציו סוס, והוא נקרא 'קנטואורוס'. חיה זו ג"כ מוזכרת במדרש, בבראשית רבה[36]:"ולשת גם הוא יולד בן ויקרא את שמו אנוש בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק, אמר עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קינטורין"[37]. ובפירוש מהרי"פ שם:"...פי' בל"י ורומי מין אנשים בלי תרבות. ובדאו הפייטנים שמחצים ולמעלה היו אנשים ומחצים ולמטה לרמוז שהיו כסוס כפרד אין הבין" עכ"ל. לאמר, כבר בעל המאמר הנ"ל הכיר את הקנטאורים[38], ואף העניק להם משמעות מוסרית כתוצאה שלילית ממעשה פסול[39].

האמונה במציאות הקנטאור, מוזכרת לשלילה אצל רבי אברהם בן הרמב"ם[40] וז"ל: "...ואשר לדימויים של דברי עיוועים הרי זה כעין שגעון ומחלת נפש או חולשה המביאה לידי התנוונות השכל שעליו עומדים הדין [וחיי] העולם הזה כגון...דימוי שדים ומזיקים ועוף החול, וקנטאור".

כמדומה, שתיאור יצורי כלאיים אלה, עולה בקנה אחד עם האמור בבבא קמא[41]:  דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש"[42].

     העולה מן האמור, כי בעת העתיקה, החזיקו בדעה כי ניתן להכליא בעלי חיים שונים (ובכללם אדם עם דולפין), או שבעלי חיים הופכים מעצמם לבעלי חיים אחרים. בגישה המודרנית, הרווחת כיום, ניתן לבדוק את הדברים במקצוע הביולוגיה ובתוכו הזיאולוגיה, גנטיקה ועוד[43].

כן עיינתי גם בספר "הטהור והמותר"  להרב אברהם קורמן, שם כתב ז"ל[44]: "כנראה שהמקור לאגדה על יצור זה, הוא באגדה מיתולוגית עתיקת יומין המספרת כי בקרבת העיר תבן נראתה לפעמים מפלצת אשר מחציתה אשה ומחציתה נחש (בגירסאות אחרות ציפור/אריה) כשאדם עבר לידה, היא חדה לו חידה. והיה אם לא ידע לפתרה, היא שיסעה אותו לקרעים. ביוונית קראו לה 'ספינקס'. הם הרכיבו לה גוף של כלב, רגליים של אריה, ראש וחזה של אשה. הפלשתים הפכו ה'סירנה' לאליל בשם 'דגון'. שחציו העליון אדם, וחציו התחתון דג. קשה לדעת אם אגדה זו קדמה לסיפורי הומירוס או שנוצרה מסיפוריו. איש איננו יודע להצביע על מקור האגדה הדמיונית הזו. אולם די בעובדה שהיא מוזכרת בשירי האוליאס והאודיסאה המיוחסים להומרוס, שכל העולם התרבותי בתקופה העתיקה ובימי הביניים יאמין בקיומה" עכ"ל.

יש ששייכו את 'גילוי' הסירנות עם 'פָרות הים'. וכך מובא באנציקלופדיה 'יונקים'[45]  "...ממרחק מה, פרות הים דומות מעט לבתולת הים המתוארת באגדה. מלחים ברוכי דמיון שהבחינו בפרות ים, הביאו עמהם במרוצת הדורות אגדות שלפיהן ראו בתולות ים. אולם אילו ראה אחד הנוסעים האלה פרת ים מקרוב ממש, כי אז מעולם לא יכלו פניה הקמוטים והשעירים להתחלף לו בפניה של יפהפיה". וכעין זה הובא בספר "החיים באוקיינוס" אלא שהוסיף שם: "בזויות מסויימות ממרחק, פרות הים אכן מזכירות בני אדם. כשהן מניקות את גוריהן, הן דומות לאישה המערסלת בחיקה ילד".

                                                      סוף דבר, כל אלה היצורים נפלאו ממני ולא אדע, כי המציאות סותרת את הדמיון, ושמתי נגד עיני דברי רבנו  הרמב"ם כחלמיש, ומהם לא אמיש. ואלו הם[46]: "ומטרתי בפרק זה להדריכך הדרכה המועילה לך מאד בהשקפותיך ודעותיך. והוא שכל אדם שיספר לך דברים שראה אותם והשיגם בחושיו, ואפילו היה אותו האדם בעיניך בתכלית הנאמנות והיושר ומעלת ההגיון והמדות, התבונן במה שמספר לך אותו. אם היה רוצה במה שאמר שהוא ראה, לחזק בכך השקפה שנראית לו, או שיטה שהוא סובר אותה, חשדהו במה שאמר שהוא ראה אותו. ואל יבלבל את מחשבותיך באותם הספורים, אלא בחן אותם ההשקפות והשיטות כפי שמחייב העיון, בלי לשים לב למה שאמר שהוא ראה בפועל, בין שהיה אותו המספר אחד או קבוצה מבעלי אותה ההשקפה. כי השאיפה מביאה את האדם לדברים רעים, ובפרט בעת הריב והויכוחים" ושם העיר מו"ר הגר"י קאפח[47]: "אפילו יאמר לך שראה אותם בעיניו ומשש אותם בידיו, אם היו הדברים שאין השכל הישר הבלתי משוחד מחייבם, אל תאמין לו. ואפילו דברים שהשכל מקבלם, אם אין עליהם הוכחה ממקור אחר בלתי חשוד ומשוחד, אל תאמין לו. וכבר מסרו לנו חז"ל כלל זה בקצרה[48]: "אמר ר' אבא אמר רב כל תלמיד חכמים שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה, שומעין לו. ואם לאו אין שומעין לו".

 ואף אם התכוונו חז"ל לומר לנו דברים כאלה ואחרים בנוגע לכללי המדע, נשים לפנינו תמרור להבין דברי חז"ל ע"פ הכלל שטבע רבנו בחלק ג, יד מהמורה: "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו (=חז"ל) מעניני התכונה עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים ולא דברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות"[49].

         בהא נחתינן ובהא סלקינן היוצא מבין המקורות לעיל, ללעג נחשב אם נחשוב כזאת, ואך צחוק מכאיב לב הוא לדמות כאילו אכן ישנה מציאות של דולפינים הפרים ורבים מבני אדם, או להעלות על לב קיום סירנות וכיו"ב, לבל נחשב כמאמיני הנמנעות העושים אותם מחוייבי המציאות...

צור ישראל יצילנו משגיאות

ויראנו בתורתו נפלאות

ויאריך ימי מעכ"ת בטוב ובנעימים

כ"ד ק"ו יוסף ב"ר משה פרחי הלוי.

 



[1] אות כד.

[2] תוספתא מסכת בכורות ( מהדורת צוקרמאנדל, וכן הוא בתוספתא 'חזון יחזקאל' לר"י אברמסקי) פרק א הלכה יא, וכן הובא באנציקלופדיה 'אוצר ישראל' והוסיף ז"ל :"כנראה שכוונת רש"י על סמל היוונים שבדו מלבם בראשונה ע"פ דרך המליצי ואח"כ נתגשם הדבר...קאהוט בערוך השלם יאמר כי לדעתו כונת הפסוק גם תנין חלצה שד הניקו גוריהן (איכה ד  ג) על חית הים זו שהוא מבני התנינים הקטנים ולנקבה יש לה דדים, וחכמי האומות הרבה לספר מטבעה וממהותה, ונזכרה בדברי הומירוס..." וראה עוד על כך בהמשך.

[3] לא אשכח מלציין לטובה את הרה"ג אברהם חמאמי הי"ו, שסייע בידי למצוא חלק מהמקורות המובאים במכתבי זה, ועל אף היותו שקוע בלימוד תורה, שמח לבוא לעזרתי והאריך הרחיב בתשובתו לי, ודברי ממנו, ושלו הם.

[4] אות ב.

[5] בראשית א,כב.

[6] בראשית דמז לא.

[7] ערך 'דלפן'.

[8] עמ' תקיד.

[9] בהגהותיו לבכורות, עמ' 210.

[10] כנראה כוונתו למה שהובא באוצר המדרשים (מהדורת אייזנשטיין) עמוד תקה "ג' משמשין פנים כנגד פנים, אדם דג ונחש".

[11] (מהדורת וילנא) פרשה מג ,ז.

[12] לרב יששכר בער, (כל הפירושים לשמות רבה, הובאו על אתר במהדורת וילנא, לעיל הערה 11)

[13] לרב זאב וולף מהוראדנא.

[14] אין פירוש זה מוכרח כלל, משום שהסתמך על דברי הערוך, ובלשונו נאמר: "הדולפנין פרין ורבין  כבני אדם", ולא "מבני אדם".

[15] לרב יעקב משה העלין אשכנזי.

[16] לרב שמואל שטראשון.

[17] לא מובן מדוע חילק בין איש לאשה, כי הזכרת מילת "אדם" כוללת בתוכה גם איש גם אשה. ועי' שד"ח כללים מע' האל"ף אות עג', ובפאת השדה כללים מע' האל"ף אות קלב. ושמא דיוקו מדברי רש"י "בא אדם עליהם", ואין דרך אשה לבוא על הזכר, אלא איפכא.

[18] לרב יחזקאל פיוויל מווילנא.

[19] לרב דוד לוריא.

[20] פ"ה הל' ה:" דולפקי הוא כלי זולת השלחן עליו נותנין כלים שבהן האוכל והיין, ומשם לוקחין ונותנין על השלחן...".

[21] פכ"ב הל' א:"דלפקי הוא שלחן מיועד לשתיה והוא ארוך ובו מקומות לכלי השתיה ולפירות ונקרא אצלנו 'מנקלה".

[22] מסכת בבא בתרא דף סו ע"א:" דתניא בספרא יכול שאני מוציא את השולחן ואת הטבלא והדלופקי ת"ל כל כלי עץ ריבה וכו' אף אני ארבה את השולחן והטבלא והדלופקי שהן משמשין את האדם".

[23] וכאמור אין צורך למה שפירש בחידושי הרש"ש, עי' הערה 16.

[24] כרך יב, ערך דולפין.

[25] לרב רפאל הלפרין, כרך ז ערך דולפין.

[26] עי' הערה 9.

[27] כי יש לנקבת הדולפין חודשים מסויימים בהם היא יכולה להרות.

[28] וכן כתוב באתרי אינטרנט שעוסקים בנושא: http://www.gocool.co.il    וגם-    http://web.macam.ac.il/~ltami/dolphins  וכן גם ב-  http://members.austarmetro.com.au/~dolphins/rprogram.html

 

[29] אגב אורחא אזכיר אולי סוגי חיות והכלאות שונים, אך הם אינם ממטרת מכתבי ולכן לא אנסה להסבירם במקום זה.

[30] שמיני פרשה ג  ז.

[31] יא, י.

[32] הגר"א גורס סירני, הערוך גורס סולנית, ובילקוט שמעוני ישנה ג"כ גירסא: הסילנית.

[33] 200-155:12, ובטח גם לא ב'חזון ברוך' (הסורי) א, ט ח).

[34] ישעיהו לד,יג.  לה,ז.  מג,כ.

[35] ערך סירני.

[36] כג,ו.

[37] ובשינויים קלים, בילקוט שמעוני, שם, רמז לט.

[38] בהנחה שאכן זו כוונתו. ועי' דבר רבנו במו"נ א,ז.

[39] אגב, ב'בתי כנסת' בכפר נחום, כורזין וברעם, מופיע ציור של יצור זה בתבליטים כקישוט (!).

[40] המספיק לעובדי ה', עמ' קעב.

[41] טז ע"א.

[42] ולפירוש דברים אלו, ניתן לעיין בספר 'כבוד חכמים' להרב יעקב לנדא (דור רביעי לבעל ה'נודע ביהודה') עמ' 207, וכן ב'מאור לאגדה' עמ' שפו, ובהרחבה ב'אגדה ומהותה' (עי' הערה 44) עמ' 155 ואילך.

[43] הובא במאמרו של הרב מאיר בר אילן "מפלצות ויצורים דמיוניים במסורת האגדה היהודית העתיקה" מתוך:

 http://faculty.biu.ac.il/~barilm/monsters.html

[44] עמ' 170, הערה22, ובספרו: האגדה ומהותה עמ'21 הערה 11.

[45] ספרי LIFE לנוער, בעריכת ר.קארנגטון, עמ' 52.

[46] אגרות הרמב"ם, מהדורת ר"י קאפח עמ' קסג-קסו.

[47] בהערה 94, ועי' גם בהערות 95, 101, 102.

[48] יבמות עז א, צח א, קדושין ע ב (וכן בבכורות לח ב. י.פ).

[49] וכן הדבר תקף גם לגבי המדע שמובא בהרמב"ם כדוגמת מציאות הגלגלים, והוית כינה מזיעה, ועכבר שחציו בשר וחציו עפר. ולא אכנס כאן לפירוט בענינים אלו, כי רב החומר המצוי, ועיון בהערותיו המאירות של הגר"י קאפח במהדורותיו לספרי הרמב"ם, יביאנו למסקנות אמת. רק אציין למאמרו של ר' אליצור סגל, "ההלכה והמציאות בתורת הרב קאפח" בתוך: ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח, ונדפס עם הוספות בקובץ מאמרים שהוצא ע"י "הליכות עם ישראל", ביום השנה השני לפטירת מארי. ובספריו של הרב אברהם קורמן, עי' הערה 42, ובספרו "אבולוציה ויהדות" עמ' 308 הערב 13 ואילך. ודי בכך לעת עתה.